<h1>מרדכי הלכ' נדה סימן תשל"ג</h1>
<h2>דף סג:</h2>
כתוב בספר התרומה וז"ל הלכתא אשה הרגילה לראות ביום קבוע, כגון מחדש לחדש או זמן אחר, אם רגילה לראות בתחלת הלילה או באמצעיתה או בסופה אסורה לשמש כל הלילה, אולי תראה, ומותרת לשמש כל היום שלפניה אפילו בסופו, וכל יום שלאחריו אפילו בתחלתו. וכן אם רגילה לראות ביום אפילו בתחלתו, מותרת לשמש לילה שלפניה אפילו בסופה, אע"פ שסמוכה לוסת ממש שעה אחת. או אם רגילה לראות בסוף היום מותרת לשמש אפילו בתחלת הלילה שלאחריה, אבל כל היום אסורה לשמש, מתחלתו ועד סופו. והא דאמר פ' (הדר) [המוצא תפילין] [ק' ע"ב] ובפ' הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו, אמר רבא לא נצרכה אלא סמוך לוסתה, אמר ר"ת לאו להתיר בתשמיש קאמר, כדפירש"י, דהא מן התורה אסור מוהזרתם את ישראל, אלא לדברי ריצוי ופיוסין קאמר, ולא חיישינן שמא יבא עליה. אמנם רבי' שמשון איש ירושלים מפרש תשמיש ממש, משום דקיימא לן כמ"ד [ט"ז ע"א] וסתות דרבנן, וכן פירש בשאלתות, ומדוסתות דרבנן סמוך לוסתה נמי דרבנן, וביוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא. סמ"ג, וכן פי' ר"י. וכתוב בס"י וזה דין באשה שוסתה לימים, אבל אשה שוסתה לסימנים אחרים ולא לימים, כדתנן בפרק האשה ואלו הן וסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה כגון צמרמורית אוחזין אותה וכל כיוצא בהן, וכל שקבעוה שלש פעמים הרי זה וסת, הלכך מי שוסתה בסימני גופה ולא לימים, או באכילת שום או אכלה פלפלין וראתה, מותר לשמש עד שיגיעו אותם הסימנים.
